<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' צדקה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
והלכה כר' שמעון דאמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, מדקתני בברייתא [כתובות ס"ז ע"ב] בלשון חכמים דקתני וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, אלא מה אני מקיים תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם. גרסי' בבבא קמא דנזיקין בפרק קמא [ז' ע"א] תניא הרי שהיו לו בתים ושדות וכרמים ואינו [מוצא] למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה. הוי בה רבה היכי דמי אי דזול ארעתא דכולי עלמא, ודידיה [נמי] זולא בהדייהו, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה, אלא דאיקור ארעתא דכולי עלמא, ודידיה איידי דעאיל ונפיק אזוזי זולא ארעתיה, אפילו טובא [נמי] ליספי ליה. והדר אמר [רבה] לא נצרכה אלא דביומי דניסן איקור ארעתא וביומי דתשרי זולא ארעתא, וכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואצטריכו ליה זוזי זבין כדהשתא, עד פלגא אורחיה למיזל, טפי לאו אורחיה למיזל. והא דאמרי' מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה פי' עד מחצה דמי נכסיו עד שימצא מנכסיו חצי דמיהן כגון ששוין קרקעותיו אלף זוז ולא ימצא מהן אלא פחות מחמש מאות זוז שזה כמו הפקר הוא כיון שאין מוצא מהן [חמש מאות זוז הרי הוא כעני שמאכילין אותו מעשר עני אע"פ שיש לו חמש מאות פחות מעט שיוכל ליקח מנכסיו כיון שאינו מוצא מהם] חצי דמיהם, פחות מפלגא לאו אורחא למיזל וכאלו אין לו כלום [דמין] ומאכילין אותו מעשר עני, אבל אם מצא מהם [חצי דמיהם דהיינו] חמש מאות זוז [אין מאכילין אותו מעשר עני, שהרי יש לו ממון. וא"ת הרי מפסיד ה' מאות זוז] אחרים ששוים הנכסים ההוא לאו הפקר הוא דעד פלגא אורחא למיזל. ויש מי שפירש אם אינו מוצא למכור נכסיו מאכילין אותו מעשר עני עד שיעור מחצה דמי נכסיו ואחר כך יעשה לעצמו מה שירצה, כלומר שאם לא ימצא למכור הנכסים אם ירצה לזלזל קרקעותיו עד המחצה ודאי ימצא מי שיקנה אותם שאין דרך לזלזל יותר ממחצה, שהלוקח כיון שיראה הנכסים בזול בחצי דמיהן יקנה אותם בכל עת והרי המוכר לא הפסיד כלום כיון שנאכיל אותו אנחנו המחצה וימצא מן הנכסים מחצה האחרת, שאין דרך לזלזל יותר מן המחצה הרי בידו כל הדמים שלמים. והדבר אחד בין לפירוש הראשון בין לזה מיהו ראשון ברור. ויש מי ששואל ואומר למה אמרו רבותינו כך מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה, וכי מה שיש קרקעות שהן שוות אלף זוז ולא ימצא מהן כי אם חמש מאות [זוז] מה לנו בכך, והרי הוא עשיר שיש לו חמש מאות זוז ולמה נאכילנו מעשר עני עד מחצה, והיה לנו מן הדין להלוות לו [על קרקעותיו] עד שימצא למוכרם ויהיה הקרן קיים להקדש. ויש מי שמתרץ כי זה שאמרו מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לא אמרו שלא יפרע הממון שלוקח בעת שימכור נכסיו, אלא ודאי זה שמאכילין אותו בדרך הלואה הוא ולכך הוצרך להתיר מאכילין אותו כלומר שזה [ש]אינו מוצא למכור הרי הוא כעני ויכול לאכול מעשר עני, מיהו יפרע הממון בעת שימכור. ויש מי שאומר שאלו הדברים בצדקה הוא ראוי לגזברין לעשות כך שילוו (ממנו) [לו] עד מחצה או יותר או פחות כפי מה שיראו הגזברים ויפרע בעת שימכור, אבל במעשר עני אין דינו [כך, שהרי] לעניים נתקדש והוא כהקדשים ומעשרות, ועד מחצה דוקא ולא יותר. ויש מי שאומר דבין מעשר עני ובין צדקה חד דינא אית להון להאי מילתא, ותנא במעשה (שני) [עני] והוא הדין לצדקה, והיינו טעמא דמאכילין אותו עד מחצה דכיון דיש לו, עשיר הוא ואין לנו להאכילו אלא בהלואה, ובהלואה עצמה לא נלוה אלא שיעור מה שנישום חצי נכסיו כי עד פלגא אורחיה למיזל, ולכך לא נלוה על נכסיו אלא עד חצי מה ששוין כדי שלא נפסיד ההקדש בזלזולו.
<h2>דף לו:</h2>
גרסי' בבבא קמא [ל"ו ע"ב] ההוא דתקע ליה לחבריה וכו' עד אמר ליה הואיל ופלגא דזוזא [הוא] לא בעינא נתביה לעניי, [הדר אמר להו נתב(ו)[יה] נהליה דאזיל ואברי ביה (א)נפשאי, אמר ליה רב יוסף כבר זכו ב[י]ה עניי, ואע"ג דליכא עניי הכא דליזכו ביה] אנן יד עניים אנן, [דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול וכן תני רמי בר חזקיה יתומים אין צריכין פרוזבול, ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים]. ונשאל רבינו האי גאון ז"ל בהאי עובדא, ודשאילתון אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט [קדושין כ"ח ע"ב] כיצד שור זה הקדש בית זה הקדש וכו' וה"ה לעניים דקנו באמירה כגון דאמר בית זה לעניים או חפץ זה לעניים, או דילמא לא קנו אלא במשיכה או בחליפין כשאר בני עלמא, וכדאמרי' בההוא גברא דתקע ליה לחבריה וכו' דאמר ליה רב יוסף כבר זכו ביה עניי אע"ג דליכא עניי, אנן יד עניים אנן, טעמו דזכו ליה בי דינא דהוה ליה כיד עניים הא לאו הכי לא, ועוד מעשה [מעשר שני פ"ה מ"ט] בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה וכו' עד עשור אחר שאני עתיד למוד נתן לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים ומושכר לו מקומו, ואי ס"ד קנו עניים באמירה למה לי לאוגורי. ואת"ל לא קנו באמירה קשיא לן האי מתניתא דת"ר [ר"ה ו' ע"א] מוצא שפתיך זו מצות עשה ומפרש בה בפיך זו צדקה, ועוד דאמרי' התם [ערכין ו' ע"א] צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר מכלל דשויא להקדש. ואי איכא למימר לא קנו עניים להקדש באמירה גרידתא, אבל כי יהיב לעניים מידי ואמר בלשון הֶקדֵש הכי נמי דקנו, יליף מרנא. הכין חזינא דלעניין איחיובי נודר בצדקה לאלתר דאמר הרי מטבע זו לצדקה איחייב ליה להנפוקי לצדקה, ומאחר דאמר יש עלי צדקה כך וכך איחייב ליה כמה שאמר בפיו, ומן כד אתי עני לידיה ואית בידיה למיתב ליה ולא יהיב עבר במה שאמר בפיו ומשום בל תאחר, דאמר רבא [ר"ה ו' ע"א] וצדקה מחייב עלה לאלתר, מ"ט דהא קיימי עניים, ודאמריתון צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר וכולהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון. אבל האי נודר אי אתא למהדר ביה בעון קאי, וב"ד לא מצו למעבד ביה מדעם, ולא עניים אית להון בהדי[ה] עסק דברים. וכד זכי פרנס לעניים כגון ר' עקיבא דזכה לעניים, וכדקאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן אי אתי למהדר [ביה] לא משגחינן ביה, וב"ד מתפשין להאי מדעם לעניים ולית בהא מילתא דבר אחר. ורבינו חננאל גאון ז"ל כתב בפירושו [ב"ק ל"ו ע"ב] הכי בהאי עובדא אמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ליתבוה לעניי, הדר אמר ליתבוה נהלי אברי ביה נפשאי וכו' אמר רב יוסף כבר זכו ביה עניים, פי' האי גברא לאו אחרוטי איחרט והדר ביה מדלא קאמר הדרי בי אלא קאמר ליתבוה השתא לדידי איזיל ואברי ביה נפשאי ובתר הכי יהיבנא להון אנא מדידי, ואמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן וכיון דאמרת ליתבוה לעניי, כאלו אמרת מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן, ותוב לית לך רשותא לשנותה, דמשבאתה ליד גבאי אסור לשנותה, ואנן השתא יד עניים אנן וכאלו באתה ליד גבאי הוא וזכו בה עניים, ותו לית לך למשקלה השתא ולאהדורי בתר הכין, ושמעינן מינה דעניים כיתומים נינהו מדפשטינן ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים, ובהדיא אמור רבנן במס' גיטין [נ"ב ע"א] נכסי יתומים הרי הן כהקדש. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב בהלכות דיליה הכי אמר רב יוסף כבר זכו ביה עניים איכא מאן דפשט מיהא מאן דיהיב מידי לעניי ובעי למהדר ביה מצי למהדר ביה, ואמר הכי מדאמר רב יוסף ואע"ג דליכא עניי דליזכי ביה אנן יד עניים אנן, שמעינן דדינא דעניים כדינא דהדיוט דמי דבהדיוט אי אמר ליה לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואי לא לא קנה, הם ה"נ דינא דעניים. ומשום הכי אמר רב יוסף אע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ביה בדינא דמעמד שלשתן אנן יד עניים אנן. ואנן אמרי' ליכא למשמע [הכי] דבהדיא אמרי' בפיך זו צדקה, אלמא בדבור בלבד מחייב, והאי דאצטריך רב יוסף הכא למימר דאע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן, דאלמא אי לאו משום הכי הוה מצי למהדר ביה, לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי, אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי דהא לא אתא לידיה, כדאמר רב [ב"ב ז' ע"א] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדשו אינו קדוש, ואקשינן הא יכול להוציאו קדוש אע"ג דלא אפיקתיה, והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה [לפי שאינה שלו וזה] לפי שאינה ברשותו. ואוקימנא להא דרב במקרקעי דכי יכול להוציאו ברשותיה דמריה קאי, ושמע מינה דבמטלטלי אפילו ממון שהוא יכול להוציאו בדיינין הקדישו [אינו] קדוש, ומשום הכי אמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן דלא גרע מדינא דהדיוט דקני במעמד שלשתן, אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו ביה עניי ולא מצי למהדר ביה, כדאמרי' בפיך זו צדקה [ואמר רבא] וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אבל ודאי אי בעי לשנויי לההוא מידי דיהבי לעניים עד דלא אמטויוה לידי גבאי במידי אחרינא דכותיה מצי למעבד הכי, [כד] גרסינן בערכין [ו' ע"א] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה [אמר רב] האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחרים ל"ש אמר זו ול"ש אמר עלי, ות"ר האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה [משבאתה לידי גבאי אסור לשנותה].
גרסינן בתחלת [נדרים] [ז' ע"א] בעי רב פפא יש יד לצדקה או אין יד לצדקה, היכי דמי אי נימא דאמר הדין זוזא לצדקה להוי והדין נמי, ההוא צדקה עצמה היא, אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי, מי אמרי' והדין נמי קאמר, או דילמא והדין [לנפקתא] בעלמא אמר ודבורא הוא דלא אסקיה, מי אמרי' כיון דאתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד, או דילמא כי אתקש לבל תאחר, לידות לא אתקש, או דילמא אין הקש למחצה, יש יד להפקר וכו'.
